החלטה בתיק בש"פ 4664/13

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) במ"ת 1039-06-13 מיום 26.6.2013, במסגרתה הורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

עיקרי כתב האישום

2.       ביום 17.2.2013 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעות העלולות להיות לתועלת האויב ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. לפי כתב האישום, החל משנת 2000 לערך נהגו העורר ואחיו לעלות לרגל למכה שבסעודיה, כשבחלק מהשנים הללו היו השניים אחראים על ארגון קבוצות של עולים לרגל משפרעם. במהלך העומרה, פנה אל העורר "אבו אסמעיל", חבר בארגון החיזבאללה, והציע לו להיפגש עמו לארוחת ערב ולהכיר לו אדם נוסף - "חאלד אלנבוסי" (להלן: חאלד). העורר הסכים, ולצורך כך החליפו השניים מספרי טלפון. למחרת, נפגש העורר עם חבריו ועם אבו אסמעיל לארוחת ערב שאליה הצטרף בין היתר חאלד, שגם הוא חבר בארגון החיזבאללה. במהלך הארוחה, הציג חאלד את עצמו כמי שמשתייך לארגון ההתנגדות הלבנונית. העורר הזמין את אבו אסמעיל ואת חאלד לארוחה נוספת שמועדה לא נקבע. בהמשך התקיימה פגישה נוספת בין העורר לבין אבו אסמעיל וחאלד, במהלכה הציג חאלד את עצמו כפלסטיני שמוצאו משכם, וכמי שסייע למאבק המזויין של הפלסטינים באמצעים פיננסיים ובאמצעות אספקת אמצעי לחימה. חאלד ביקש מהעורר לסייע לארגונו בפעילותו הביטחונית נגד מדינת ישראל תמורת בצע כסף. העורר הסכים להצעה ואף מסר לו את מספר הטלפון שלו לצורך התקשרות עתידית ביניהם. במהלך אותו מפגש, העניק חאלד לעורר ולאחיו ספר קוראן במתנה. לאחר ארוחת הערב השנייה, שוחחו העורר ואבו אסמעיל על אודות חאלד ונאמר לעורר כי חאלד משתייך לארגון לבנוני המסייע לפלסטינים במאבקם נגד ישראל. במהלך מפגשיו של העורר עם אבו אסמעיל, שוחחו השניים על מלחמת לבנון השנייה ועל מעורבות ארגון חיזבאללה בה. אבו אסמעיל התעניין במיקום נפילת הטילים במהלך המלחמה. לאחר חזרתו של העורר ארצה, נודע לו מאחד מחבריו כי חאלד ניסה לגייס גם אותו לפעילות ביטחונית נגד מדינת ישראל. חרף מודעותו של העורר לכך שאבו אסמעיל וחאלד קשורים לארגון מחבלים שמטרתו לפגוע במדינת ישראל, ניסה ליצור קשר טלפוני עם חאלד, וכמו כן שמר על קשר טלפוני עם אבו אסמעיל עד למועד מעצרו. בשנת 2011, טרם יציאתו של העורר לחאג', שוחח עם אבו אסמעיל וביקש לתאם עמו מפגש במהלך שהותם המשותפת בסעודיה. במהלך שנת 2012, ביקש העורר לדעת באמצעות אבו אסמעיל היכן נמצא חאלד. במהלך שהותו של העורר שם בחודש אוגוסט 2012, לאחר תיאום טלפוני בינו לבין אבו אסמעיל, הזמין העורר חדר ישיבות במלון שבו שהה על מנת לאפשר מפגש בין אבו אסמעיל לבין קבוצת ישראלים משפרעם. לאחר מפגש זה, סיכמו העורר ואבו אסמעיל כי ישובו להיפגש למחרת בערב. במהלך מפגשיו של העורר עם אבו אסמעיל בחאג' בשנת 2012 שוחחו השניים על אודות מיקומם של בסיסים צבאיים בישראל. תחילה נשאל העורר האם הוא יודע על קיומו של בסיס צבאי בראש הנקרה, ובהמשך נשאל על קיומו של בסיס צבאי בין עכו לחיפה. העורר מסר כי אכן קיים בסיס כזה וכי ניתן לראותו מהכביש הראשי. העורר התבקש לצלם את הבסיס הצבאי, אך סירב לעשות כן. העורר גם התבקש להעביר מעטפה שבה שעונים, תמונה וכיסוי ראש לאחד מתושבי שפרעם, והוא ביצע זאת.

הליכי המעצר

3.       בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. בבקשה נטען כי קיימות בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובהן, בין היתר, הודעותיו של העורר בשב"כ ובמשטרה ועדויותיהם של אנשים נוספים. כמו כן נטען בבקשה כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(א), 21(א)(1)(ב), 21(א)(1)(ג)(1) ו-21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). המשיבה הוסיפה וטענה בבקשתה כי שום חלופת מעצר לא תוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר כלפי הציבור הרחב, וכי אין חלופת מעצר זמינה היכולה להשיג את מטרות המעצר בעניינו, בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו תהיה פחותה.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.        לאחר שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי של ממש להרשעת העורר במיוחס לו, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. נקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים מעצם טיבם עילת מעצר, וכי אין מקום לבחון בשלב זה חלופת מעצר קונקרטית שתאיין את המסוכנות הנשקפת מפניו, גם לא באמצעות תסקיר של שירות המבחן.

           מכאן הערר שלפנינו.

עיקרי טענות העורר

5.        העורר טוען כי לא קיימות ראיות לכאורה נגדו המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים, ומשכך יש לשחררו לאלתר. לחלופין, סבור העורר כי יש לשחררו לחלופת מעצר בתנאי שחרור כפי שייקבעו על-ידי בית המשפט. טענתו העיקרית של העורר היא כי לא ידע כלל על כך שאבו אסמעיל וחאלד הם סוכני חיזבאללה, וכמו כן כי אין שום ראיה המוכיחה כי השניים הם אכן סוכני חיזבאללה. לדידו, בהעדר ידיעה - לא ניתן לקבוע כי בוצעה עבירה, והדברים נכונים ביתר שאת בעניין דנן לנוכח העובדה כי חומר הראיות מתבסס רק על אמרותיו שלו, ללא תוספת ראייתית אחרת.

דיון והכרעה

6.        השאלה העומדת להכרעה היא האם הראיות להוכחת אשמתו של העורר, כמצוות סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, יש בהן פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה (ראו פסקה 18 להחלטתי בבש"פ 238/13 אימאם נ' מ"י (17.3.2013), והאסמכתאות המופיעות שם).

7.        לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה במידה מספקת, ודי בהן כדי ללמד על סיכויי הרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כנדרש לשם מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. בשלב זה, די לטעמי להפנות לתמצית מהודעותיו של העורר בחקירותיו במשטרה המלמדות על אודות מודעותו בנוגע לסיועו לפעילות ביטחונית שתוכננה ונרקמה נגד מדינת ישראל ואזרחיה:

א.   בחקירתו במשטרה מיום 4.5.2013 אמר העורר: "... ואז חאלד שישב מולי התחיל להכיר לי את עצמו... והוא עוזר למאבק הפלסטיני נגד ישראל... וביקש ממני ברמז בהיותי פלסטיני לעזור גם למאבק הפלסטיני... הציע לי לפתוח מאפייה... אמר לי כי יעזור לי להקים את העסק מבחינה כספית ובתמורה אני עוזר לו במאבק הפלסטיני... אני הבנתי ממנו כי הוא רוצה לגייס אותי... ואני חייב לעזור לפלסטינים... המשכתי להיות בקשר עם אבו אסמעיל... ואני ביקשתי ממנו שימסור לו [לחאלד]... דרישת שלום  ושאלתי אות[ו] היכן נמצא חאלד...";

ב.    בחקירתו במשטרה מיום 16.5.2013 אמר העורר: "... פעם ראשונה שבו [חאלד] נפגשתי זה היה במסעדה... בפעם שנייה שפגשתי בו... נכח אבו אסמעיל... פנה אלי חאלד... והציע לי לעשות עסק בשפרעם שהוא יממן לי אותו אני שאלתי אותו מה תמורת זה אתה מבקש והוא ענה לי שאתה פלסטיני ומבקש ממך לעזור לפלסטינים... ואמר לי מה קרה רוצה לגייס אותך אז מה יא גבר תתגייס... אני מתקן את עצמי אבו אסמעיל בקש ממני רק להעביר מעטפה שהכילה שני שעוני יד וכיסוי ראש לאישה... לאבו מועין... תושב שפרעם...";

ג.    בחקירתו במשטרה מיום 20.5.2013 אמר העורר: "... ובמהלך השיחה דיברנו גם על המלחמה שהייתה בין ישראל ללבנון ובעיקר עם חיזבאללה שהייתה בשנת 2006 ואבו אסמעיל שאל אותי והתעניין היכן נפלו הטילים שירו אותם מכיוון לבנון... כאשר הציע את עסק המאפייה כי שם אני חשדתי כי הוא רוצה ממני משהו בתמורה... אני רוצה לציין כי באותה שנה 2007 כאשר חזרתי לישראל... אני ניסיתי להתקשר לפלאפון של חאלד שקיבלתי אותו מאבו אסמעיל... ניסיתי להתקשר למנוי של חאלד אך לא ענה לי... התקשרתי לאבו אסמעיל והודעתי לו כי חאלד לא עונה לי וגם אבו אסמעיל מסר לי שחאלד לא עונה גם לו... רציתי רק למסור דרישת שלום לחאלד... באחד המפגשים שלי עם אבו אסמעיל... ובמהלך השיחה אבו אסמעיל שאל אותי אם יש בסיס צבאי בין חיפה לעכו ואני עניתי בחיוב... ואז אבו אסמעיל ביקש ממני לצלם אותו ולהביא להם את התמונה... הבנתי לבד כי מדובר במשימה ביטחונית נגד ישראל ולכן אני סירבתי...".

8.        בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותו של העורר ושאר העדים כפי שייעשה בהליך העיקרי. די כי בית המשפט שוכנע כי ישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת העורר בתום ההליך המשפטי וכי אין פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות, המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (18.4.2010), פסקה 13 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל; בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל (25.1.2011), פסקאות 7 ו-10 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן).

9.        מסוכנותו של העורר נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את עניינו, לרבות מטיב העבירות המיוחסות לו. ב"עבירות ביטחון" טבוע החשש שמי שהואשם בהן עלול להמשיך ולסכן את ביטחון המדינה. "גם פעילות בעלת אופי אזרחי בארגון טרור טומנת בחובה סיכון ממשי לביטחון הציבור בישראל" (ראו ע"פ 3827/06 פלוני נ' מדינת ישראל (27.3.2007); ראו גם בש"פ 392/12 עליאן נ' מדינת ישראל (26.1.2012)). לאור דברי העורר כמפורט לעיל, נראה כי אכן הייתה לו מודעות לכך שמדובר בסיוע לארגון מחבלים מתוך מטרה להביא לפגיעה בביטחון המדינה ואזרחיה.

10.      העבירות המיוחסות לעורר הן "עבירות ביטחון" ומקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(1) ו-21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. בנסיבות העניין דנן, מתגבשת גם עילת מעצר לפי סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. ואולם, כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי - גם כאשר ישנן ראיות לכאורה ועילת מעצר ב"עבירות ביטחוניות", סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים קובע כי חלה על בית המשפט החובה לשקול שחרור לחלופת מעצר.